הערב נתיישב כולנו ונבכה על חורבן הבית, הבכי לא יהיה רק על 1958 שנים ללא בית מקדשינו אלא על החורבן של עמנו המתחולל לנגד עינינו, בלי תרועות מלחמה וגלי אבנים, ואין בו זעקת נרדפים, זהו החורבן השקט, חורבן של דממה על רוב רובו של העם היהודי שהולך ומתרחק ונטמע בין האומות בלי קום.
אם בעבר ניסו אימפריות להכחיד את העם היהודי בכוח, בגזירות, בגירושים ובשמדות, הרי שבדורות האחרונים קרה דבר נורא ומתוחכם בהרבה: החיבוק הרך של העולם.
מעולם לא היה ליהודים בגלות טוב כל כך, בטוח כל כך ומקבל כל כך. אך דווקא בתוך חופש הביטוי, השוויון והשגשוג, נפתח חור שחור ושואב. מיליוני אחים ואחיות שלנו, מממשיכי דרכם של אברהם ושרה, שלחמו במסירות נפש ממש על זהותם לאורך דורות, פשוט נעלמים.
הם לא נעלמים אל תוך קברי אחים; הם נעלמים אל תוך הנוחות, בחו"ל ובארץ הקודש. הם מתפוגגים בתוך הרוב, מתבוללים בתרבויות הסובבות, ושוכחים. ילד שסבו חירף את נפשו בסיביר כדי להניח תפילין רודף את אחיו החרדים, ונכדיהם של ניצולי שואה ששמרו על זהותם בתופת, ממצים את כוחם ברדיפת היהודים המעטים המקוריים שעדיין נותרו.
כשיושבים על הרצפה בתשעה באב וקוראים "איכה ישבה בדד", הלב נקרע לא על מה שהיה, אלא על מה שקורה ממש עכשיו, ברגע זה, למיליונים, ענפים שלמים מתוך העץ העתיק שלנו פשוט נגדעים, לא על ידי גרזן של אויב, אלא מחוסר מים. מחוסר שורשים. מהרגל, משכחה ומבורות.
זהו אבל שקשה לשאת אותו, מפני שהוא נסתר. אין לו ציוני דרך ואין לו ימי זיכרון. מדי יום, עוד יהודים מנתקים את החוליה האחרונה בשרשרת שנמסרה מדור לדור במשך שלושת אלפים וחמש מאות שנה. שרשרת ששרדה את מצרים, את בבל, את האינקוויזיציה ואת הנאצים – ובסוף, דווקא בימינו כשהשלטונות מאפשרים הכל, פשוט פורמת את עצמה מרצון.
כשאנחנו בוכים על חורבן הבית, אנחנו בוכים על השכינה שגלתה. אך כיום, הגלות הקשה ביותר היא הגלות של הנשמה היהודית מתוך עצמה. זהו יום של סנגוריה לפיכך לא נזכיר שמות אך גדולי מצרנו והאנשים שרודפים אחרינו להשמידנו רוחנית – הם כולם יהודים כשרים בנים לאימהות וסבתות שהקפידו על קלה כבחמורה במרוקו וסוריה, תוניס ופרס, ועכשיו? חורבן!
עֲלֵי מַחַץ וְרֹב מַכּוֹת אֲשֶׁר הֻכּוּ נְזִירֶיהָ
וְעַל נִפּוּץ אֱלֵי סֶלַע עֲוִילֶיהָ נְעָרֶיהָ
עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ
וְעַל עִנּוּי בְּנֵי חוֹרִין נְדִיבֶיהָ טְהוֹרֶיהָ
עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ
וְעַל תַּחַן יְצַוְּחוּ לָךְ קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ.
הערב נתיישב כולנו ונבכה על חורבן הבית, הבכי לא יהיה רק על 1958 שנים ללא בית מקדשינו אלא על החורבן של עמנו המתחולל לנגד עינינו, בלי תרועות מלחמה וגלי אבנים, ואין בו זעקת נרדפים, זהו החורבן השקט, חורבן של דממה על רוב רובו של העם היהודי שהולך ומתרחק ונטמע בין האומות בלי קום.
אם בעבר ניסו אימפריות להכחיד את העם היהודי בכוח, בגזירות, בגירושים ובשמדות, הרי שבדורות האחרונים קרה דבר נורא ומתוחכם בהרבה: החיבוק הרך של העולם.
מעולם לא היה ליהודים בגלות טוב כל כך, בטוח כל כך ומקבל כל כך. אך דווקא בתוך חופש הביטוי, השוויון והשגשוג, נפתח חור שחור ושואב. מיליוני אחים ואחיות שלנו, מממשיכי דרכם של אברהם ושרה, שלחמו במסירות נפש ממש על זהותם לאורך דורות, פשוט נעלמים.
הם לא נעלמים אל תוך קברי אחים; הם נעלמים אל תוך הנוחות, בחו"ל ובארץ הקודש. הם מתפוגגים בתוך הרוב, מתבוללים בתרבויות הסובבות, ושוכחים. ילד שסבו חירף את נפשו בסיביר כדי להניח תפילין רודף את אחיו החרדים, ונכדיהם של ניצולי שואה ששמרו על זהותם בתופת, ממצים את כוחם ברדיפת היהודים המעטים המקוריים שעדיין נותרו.
כשיושבים על הרצפה בתשעה באב וקוראים "איכה ישבה בדד", הלב נקרע לא על מה שהיה, אלא על מה שקורה ממש עכשיו, ברגע זה, למיליונים, ענפים שלמים מתוך העץ העתיק שלנו פשוט נגדעים, לא על ידי גרזן של אויב, אלא מחוסר מים. מחוסר שורשים. מהרגל, משכחה ומבורות.
זהו אבל שקשה לשאת אותו, מפני שהוא נסתר. אין לו ציוני דרך ואין לו ימי זיכרון. מדי יום, עוד יהודים מנתקים את החוליה האחרונה בשרשרת שנמסרה מדור לדור במשך שלושת אלפים וחמש מאות שנה. שרשרת ששרדה את מצרים, את בבל, את האינקוויזיציה ואת הנאצים – ובסוף, דווקא בימינו כשהשלטונות מאפשרים הכל, פשוט פורמת את עצמה מרצון.
כשאנחנו בוכים על חורבן הבית, אנחנו בוכים על השכינה שגלתה. אך כיום, הגלות הקשה ביותר היא הגלות של הנשמה היהודית מתוך עצמה. זהו יום של סנגוריה לפיכך לא נזכיר שמות אך גדולי מצרנו והאנשים שרודפים אחרינו להשמידנו רוחנית – הם כולם יהודים כשרים בנים לאימהות וסבתות שהקפידו על קלה כבחמורה במרוקו וסוריה, תוניס ופרס, ועכשיו? חורבן!
עֲלֵי מַחַץ וְרֹב מַכּוֹת אֲשֶׁר הֻכּוּ נְזִירֶיהָ
וְעַל נִפּוּץ אֱלֵי סֶלַע עֲוִילֶיהָ נְעָרֶיהָ
עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ
וְעַל עִנּוּי בְּנֵי חוֹרִין נְדִיבֶיהָ טְהוֹרֶיהָ
עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ
וְעַל תַּחַן יְצַוְּחוּ לָךְ קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ.
